מכירים אותי במציאות - הסיפור המלא

אני כל כך מצטער ועצוב שסגרתי באותו יום את הבלוג הזה. זה היה בצהריים, כל הכיתה הלכה לבריכה. ושמה זה היה, ילד חטטן אחד החליט להרוס לי את היום (ובדרך הרס גם את הבלוג). המשפט הראשון שאמר היה "יש לי משהו שיכול להרוס לך את החיים". ומשם זה התגלגל והיום אין ילד בשכבה , ואפילו בבית הספר שלא מכיר את הבלוג שלי. עד כאן זה אולי החלק הטוב בעניין. מאז התחילו לצחוק עלי ילדים בעקבות הבלוג ולהשפיל אותי בעקבותיו. באותו זמן לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לסגור את הבלוג, אני לא רוצה להפוך לבדיחת השנה. אבל לא שקטתי ופניתי לכמה בלוגרים בבקשה לעזרה. כולם (אבל כולם) רצו וכתבו שאמשיך לכתוב את הבלוג, קיבלתי כמה תשובות מעניינות ואני מפרסם אותם פה.
בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לכל הבלוגרים שתמכו בי וכתבו לי , בעמוד התחתון יש רשימה של "בלוגרים שמגיע להם תודה!" ושם מצוינים כולם.

הנה כמה תגובות מעניינות שקיבלתי:

• וואלה.
  תשמע, יש לי בלוג מאז שאני בת 16, ולמרות שלא צחקו עלי בגלל זה, חבר'ה מהכיתה קראו את הבלוג שלי והשתמשו בו נגדי, אז אני יכולה להבין את הבאסה. להגיד לך שבית ספר זה באסה לא יעזור לך בכלל, אבל דע שהבלוג שלי דווקא עזר לי המון בתקופה שבית הספר היה חרא, כי פגשתי שם חברים טובים, מבוגרים או צעירים ממני, ולא הייתי צריכה את בני הכיתה המטופשים שלי.
  אני מניחה שקיבלת כבר את כל העצות שאתה יכול לשמוע, אבל חשבתי על לכתוב את זה בפוסט המקורי, אז רציתי לומר את זה גם לך, שבסופו של דבר השטויות של ילדים קטנים (קטנים בנפשם, לא בגילם) לא צריכה להשפיע עליך, אם כי לשמור על עצמך זה תמיד טוב, אני רק אומרת שאם לא - זה לא סוף העולם בכל מקרה.
  בכל מקרה, בהצלחה וחופשה נעימה :) (מיכל)

 

• אני מצטער לשמוע על הבעיה שלך. התשובה שלי עשויה להשמע מתנשאת וגם לא ממש קשורה לבלוגים, אבל הקנטות והפרעות קטנות כאלה הן חלק מהחיים. הדרך הנכונה להתמודד איתן היא לא לנסות למנוע אותן או להתעלם מהן, אלא להגיע למצב של שלמות עם עצמך ועם כל ההיבטים של האישיות שלך. אני לא מכיר את המצב כמובן, אבל אני מנחש שההקנטות האלה מכאיבות לך בגלל שהן נוגעות בנקודה שאתה לא לגמרי בטוח לגביה או שאתה לא שלם איתה. אם הבלוג שלך מייצג חלק ממך ומהחיים שלך, אתה צריך להיות גאה בו, ואותו חבר לכיתה לא יוכל להשתמש בו כדי לפגוע בך. (רן)

 

• הוי, אכן שאלה קשה ומצערת. בניגוד לשרון אני בכלל לא בטוחה ש"חבריו" ישכחו את העניין עד שנה"ל הבאה ודי ברור לי שבכל מקרה הוא לא ישכח ולא יצליח לכתוב שום דבר בלי לבדוק עשרות פעמים כל מילה שהוא כותב, מה שכנראה יוציא לו את החשק מהבלוג בכל מקרה. אני לא יודעת מה הייתי עונה לו ילד היה פונה אלי עם הבעיה הזו, סביר שהייתי מסבירה לו שתמיד יהיה מישהו שתהיה לו סיבה לרדת עליו ושבניגוד לאיך שזה נראה בתיכון/חטיבה, ימי ביה"ס יגמרו מתישהו והחיים בעולם האמיתי הרבה יותר מוצלחים אבל סביר שהייתי מציעה לו גם לחשוב כמה הוא מוכן/יכול לספוג ולאן לדעתו המצב עשוי להדרדר. (הבלונדינית הסודית)

 

• אני חושב שבלוג כמוהו ככתבה בעיתון בית-ספר-  יש דברים שלא תכתוב שם. הרי ידוע שכל דבר שתכתוב יקרא על ידי כולם, וכן ישמר ויזכר לדראון עולם.
  אומנם גיל בר מצווה הינו גיל צעיר, אבל יש מספר לקחים בעניין זה שניתן ללמוד כבר בגילו. את המידע שמפרסמים בבלוג צריך להעביר במסננת של צנזורה עצמית.
  אם הבלוג הוא אנונימי, אז אופי המידע, גם אם הוא מתאר אנשים אחרים, צריך להיות אנונימי. שמות ומקומות ראוי שישתנו כדי לשמור על האנונימיות הזאת.
  אם הבלוג לא אנונימי, ראוי שכל מה שנכתב בו, יהיה תוכן שהכותב, גם בגיל 13 עומד מאחוריו ואלו דברים שהיה מסוגל לומר ישירות בפנים לקוראיו-חבריו.
  ייתכן שברמה האישית ישנם דברים שעדיף, בגילאים מסויימים, לפרסם בבלוג. נניח, למשל שנער בן 13 חובב (לשם הגזמה) משחק עם בובות, עדיף, מבחינה טקטית, שישמור זאת לעצמו.
  מצד שני, התוכן בבלוג לא יכול להיות תירוץ להשפלה בפני חבריו. זאת אומרת, כמו שיגאל כותב, ילדים תמיד מוצאים סיבה לצחוק על חבריהם, אבל רצוי להתמודד עם הסוגיה הזאת כפי ששהיו מתמודדים איתה בעולם שקדם לבלוגים. זה אומנם קשה, אבל ראוי לעמוד ולהתמודד עם הירידות כי בסופו של דברים ילדים שמציקים נטפלים לחלשים, ולכן דווקא ההתחזקות תפסיק את ההצקה.(אראלי)
  
  
  
• כן IP, לא IP, כן עיתון, לא עיתון, כן שנה"ל, לא שנה"ל, בלה בלה בלה. שים זין, ילד. מסר לחיים. (ליהיא)
  
• מכתב פתוח לידיד צעיר >> בלוגיקה

אחד המגיבים הזכיר לי את העניין של החופש הגדול ואמר בו כי כולם שוכחים הכל ולא אכפת יותר לילדים מי עושה מה ולמה. אז חשבתי שאם אני אפתח את הבלוג עכשיו (בחופש הגדול) אף אחד כבר לא יזכור אותו. אני מקווה שזה יעזור ומצד שני אני לפחות בחופש לא אראה איך הם צוחקים על הבלוג. החלטתי לפרסם פוסט לכבוד אלא שמכירים אותי ונכנסים לבלוג , פה. והחלטתי בסוף כן לפתוח אותו כדי לא לאכזב את הקוראים ואת עצמי. קריאה מהנה!

אני חייב עוד תודה אחת גדולה לארז וולף(we cms) על העזרה , התמיכה והרעיונות המוצלחים, תודה!